יובל רפאלי מהמיגונית לאירוויזיון – סיפור אישי של תקווה וניצחון

7.10.2023 בשבת אחת שמשית יפה, תחת שמיים מלאי עשן, יובל רפאלי מצאה את עצמה במיגונית קטנה בשטח פתוח. היא לא ידעה אז שמהרגע הזה – תצא אל הבמה הגדולה באירופה. היא רק רצתה לשרוד.

אבל מה שמתחיל בפחד – לפעמים נגמר בשירה.
והשירה של יובל לא סתם בוקעת – היא סודקת. היא חושפת.
היא מחזירה קול שנלקח לרגע – והופכת אותו לכלי של חיים.

מנובה לאורוויזיון: כששקט הופך לשיר

יובל הייתה בנובה. היא ראתה את הריקוד מתחלף בריצה.
את המוזיקה נקטעת באימה.
ואת השקט הכואב שלאחר מכן – היא נשאה הרבה אחרי שהאדמה נרגעה.

אבל מתוך השתיקה הזו, נולדה יצירה.
לא סתם שיר – אלא סיפור של עמידה.

שנה שנייה של שנאה – ושנה שנייה של עמידה

בשנה שעברה, זו הייתה עדן גולן, עם השיר "Hurricane", שהתמודדה עם בוז, איומים וקריאות להחרים.
גם היא עמדה שם, זקופה, והחזיקה את הקול של כולנו.

והשנה – זו יובל.
גם ההופעה שלה לוותה באיומים. שוב צללים מעל המוזיקה.
אבל גם היא עלתה.
לא כי זה קל – אלא כי זה נכון.

שתי נשים, שני שירים – אותה שליחות

עדן ויובל לא רק מייצגות את ישראל – הן מגינות על הקול שלה.
הן מביאות את הסיפור הישראלי הלא-פוליטי, הלא-צעקני – אלא הפנימי, האנושי, הרגשי.
והן עושות זאת בעדינות, בנשימה עמוקה, מתוך אמת.

יובל רפאלי לא על השמלה – אלא על הנשמה

בעוד היא שרה את מה שנוגע, הרשת סערה: מה היא לבשה?
מה נחשף? מה מוסתר?
שוב – השיח מתמקד במה שעל הגוף, ולא במה שיש בלב.

אבל מי שבוחר לראות רק שמלה – מפספס את המשמעות.
כי יובל לבשה סיפור. היא לבשה עם שלם.
והיא עלתה לבמה לא כדי להרשים – אלא כדי לרגש.

יובל רפאלי שירה שהיא תשובה: לא יכבו את האהבה

באמצע השיר, נשמעת שורה שמביאה איתה עומק נצחי:

"לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה."
(שיר השירים ח', ז')

זו אינה רק שורה מהתנ"ך – זו אמירה שנאמרת מחדש, בקול של דור צעיר.
אהבה – לא לרומנטיקה בלבד, אלא לחיים, לאמת, ליצירה – לא ניתנת לכיבוי.
גם לא תחת מתקפות.
גם לא מול שתיקה.

וזה מה שיובל עושה: הופכת פסוק קדום לאקט עכשווי של תרבות וחיים.

יובל רפאלי פתיחה שמדליקה אש

"כאן אני שורפת את הפחדים."

כך היא פותחת את השיר.
לא בהבטחות ריקות, אלא בהכרזה של מי ששרדה – ובחרה לבעור.

🎧 לצפייה בקליפ הרשמי של השיר
https://youtu.be/IzniNjG4Xto 👉

מילים ולחן: קרן פלס עיבוד והפקה מוסיקלית: תומר בירן

תרבות ישראלית שלא מתנצלת

האורוויזיון הוא במה.
אבל מה שקרה שם עם יובל – הוא מעבר למוזיקה.
זו הייתה נוכחות.
זו הייתה ישראל כפי שאנחנו רואים אותה – אבל לעיתים רחוקות מראים אותה.

לא קולנית, לא פוליטית, לא מלאת התנצלות – אלא חזקה, רגישה, ומלאת אור.

יובל היא לא רק שרה – היא השיבה קול

יובל רפאלי אולי לא תחזור עם גביע,
אבל היא החזירה משהו הרבה יותר חשוב:
תחושת נוכחות. תחושת תקווה. תחושת אהבה שאי אפשר לכבות.

"לא יכבו את האהבה. כאן אני עומדת. ולא מתנצלת."

✨ במילים שלה – ובמילים שלנו

הסיפור של יובל רפאלי הוא לא רק אישי, הוא שלנו. הוא נוגע בנקודות שכל אחת ואחד מאיתנו הרגישו בדרך כלשהי: פחד, תקווה, אהבה, שייכות.
ואולי דווקא עכשיו, בלב כל הרעש – אנחנו הכי זקוקות לקול שיחבר.

נשמח לשמוע מה הרגשתן כשצפיתן בה?
מה עלה בכן מהמילים, מהמנגינה, מהנוכחות?
זהו מרחב פתוח, ללא שיפוט, ללא פוליטיקה – רק אמת אחת:
אנחנו עם אחד, עם לב אחד, שמרפא דרך מילים.

המאמר הזה נכתב מתוך כאב, תקווה ואמונה בכוח של מילים לחבר.
אם השיר, הסיפור או הרגע נגעו בך – נשמח שתשתפי.
כתבי לנו בתגובות בבלוג האתר/ בסוף הפוסט: מה הרגשת? מה עלה בך? מה יובל הזכירה לך?

עבורי, לפעמים הניצחון הוא לא בתוצאה, אלא בעצם זה שהלב שלך עומד זקוף, מול כל העולם.