שונה לא שונא איפה טעינו?

שונה – לא שונא.
זה לא רק שם למאמר – זו שאלה של חיים בחברה שמתפרקת לתוך עצמה.
מה קרה לנו? איך הפכה השונות לדבר שאנחנו דוחים?
איך הגענו למצב שבו אדם שחושב אחרת, מרגיש אחרת או חי אחרת – נחשב לאיום?
המאמר הזה מזמין אותנו לעצור. לחשוב. ולשאול:
האם מישהו שהוא לא כמוני – באמת שווה לשנוא?

מה קרה לנו?
איך הגענו למקום שבו מישהו שלא חושב כמוני – נתפס כאויב?
שכחנו את הערכים שעליהם גדלנו, או שמעולם לא באמת הפנמנו אותם?
אולי זו לא אשמה של דור אחד – אלא תוצאה של עייפות מוסרית קולקטיבית.

והשאלה הכואבת יותר – האם איבדנו את היכולת לראות באדם אדם?

בין חינוך לערכים – ומה באמת עבר לדור הבא?

ההורים שלנו ניסו לחנך.
המורים ניסו לעצב.
החברה ניסתה לקבוע קווים מנחים.
אבל איפשהו בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "לא חייב להסכים כדי לכבד" –
המסר הלך לאיבוד.

אנחנו חיים בעידן שבו מי ששונה – הופך מיד למסוכן, חשוד, מוקצה.
אדם אחר בתפיסה, באמונה, במראה – מיד יוצר גירוי, רתיעה, לעיתים שנאה.

מתי הפסקנו לשאול שאלות – והתחלנו לירות תגובות?

מתי תגובה החליפה הבנה?

אנחנו לא מדברים, אנחנו מתפוצצים.
לא שומעים, אלא מחכים לתורנו לצעוק.
לא מנסים להבין – רק להוכיח שהצד שלנו צודק.

והכי עצוב?
זה לא ויכוח. זו תרבות.
תרבות שבה הלבבות נסגרים, האוזניים נאטמות, והאדם נעלם מאחורי דעה אחת.

תרבות של תיוג, שיימינג וביטול

בעולם שבו הכול מיידי – גם השיפוטיות הפכה מיידית.
פוסט, ציוץ, משפט אחד – ומישהו כבר "כזה" או "כזאת".
ומשם הדרך קצרה להדרה, למחיקה, לשנאה אמיתית.

ואז מגיע הדור הבא – ורואה.
הם רואים איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו לא מקשיבים.
איך אנחנו נלחמים על צדק, אבל שוכחים את החמלה.

מה אם נבחר אחרת?

אם נצא רגע מהשחור-לבן, ונחזור אל האפור האנושי?
מה אם נקשיב באמת, בלי לחשוב איך לענות?
אם נלמד את ילדינו שגם אם מישהו "שונה ממני" – הוא עדיין אדם, עם לב, כאב, וחלומות?

חברה נבנית מהיכולת להכיל.
לא את מה שדומה לנו – אלא דווקא את מה שלא.

🔸 שונה – זה רק מישהו אחר. וזה בסדר.
והשאלה היא – האם לנו יש מספיק לב כדי לראות בזה הזדמנות ולא איום.

שונה לא שונא – זה הזמן לבחור באמפתיה

לא כדי להיות "נאורים".
לא כדי לצאת טוב.
אלא כי אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך אחרת.

כי כל ילד שקולט שאהבה תלויה בדעה – יגדל להסתיר את עצמו.
כל נערה שחשה שאסור לה להיות היא – תכבה את האור שבה.
כי כל אדם שמרגיש שאין לו מקום – יהפוך בסוף לשתיקה צורמת בחברה שלנו.

בנימה אישית ממני לכל מי שיקרא את המאמר

כבר תקופה ארוכה שאנחנו חיים בחברה שסועה.
השיח מתלהט, השסעים מתעמקים, והלב – מתכווץ.
אני לא כותבת את הדברים מתוך קלישאה, אלא מתוך כאב אמיתי.
אין חובה לאהוב את כולם, וזה גם לא תמיד אפשרי.
יש אנשים שלא נרגיש אליהם חיבור, ויש דעות שיקשו עלינו להכיל.
ובכל זאת – כבוד בסיסי הוא המינימום האנושי.
ולשנוא? לשם – אסור לנו להגיע.

"אם נתחיל מכבוד בסיסי, מהכרה בקיום של האחר כאדם – אולי נוכל להתחיל לרפא".

כמו שלימד אותנו הלל הזקן בפרקי אבות:
"במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש."
כי אולי להיות אדם – זו דווקא הדרך לחנך מחדש את החברה כולה.

📖 בואו נמשיך את השיחה בבלוג שלנו – סדרת מאמרים חדשה שמפצחת את הקשר בין רגישות, חינוך, אנושיות ועולם משתנה.
לקריאה באתר » www.fpx.co.il.

הרגשתם חיבור? שתפו. זה הזמן לדבר – בכיתה, בשולחן שבת, במפגש עם חברים. כי שינוי מתחיל בשיחה.